להקשיב לילדים שלנו

אתמול ישבתי אחר הצהרים על ספסל בגן השעשועים והסתכלתי על הבת שלי מתנדנדת להנאתה.

 לידי ישבה אמא של ילדים אחרים.

 פתאום הבת הגדולה שלה, שלפי השיחה שלנו הבנתי שהיא עולה לכיתה א' בשנה הבאה, באה אליה בוכה כי היא קיבלה מכה.

הילדה ניסתה לספר לאמא שלה מה קרה לה ואיך היא קיבלה את המכה, אבל האמא חיבקה אותה ולא נתנה לה לדבר. היא אמרה לה בקול ילדותי ומפנק: "איפה את רוצה שאני אתן לך נשיקה, פה? או פה?" הילדה ניסתה להכניס משפט, אבל האמא המשיכה בפזמון שלה.

הרגשתי שהאמא מתלהבת מהתגובה המצחיקה והמעודדת שהמציאה לפגיעה של הבת שלה ומתעלמת מהמצוקה של הבת. היא בטח חשבה שככה היא האמא הכי טובה בעולם, שמנשקת את הבת שלה ומצחיקה אותה אחרי שקיבלה מכה.

אני לא רוצה לשפוט אותה, אבל לדעתי לפני שפצחה בפזמון הנשיקות היא היתה צריכה להקשיב קודם לבת שלה שרצתה לספר לה מה קרה לה. אני לא אשפוט אותה כי אני מאמינה שגם לי זה קורה מדי פעם, שאני לא מקשיבה לילדים שלי ועסוקה יותר באיך להגיב להם, מה הדבר הנכון להגיד, מה הדבר החינוכי שצריך להגיד או בכלל עסוקה בדברים אחרים שלא קשורים אליהם, אם להיות הכי כנה.

הקשבה מלאה זה דבר חשוב.

אם אנחנו רוצות שהילדים שלנו יבואו ויספרו לנו על כל מה שמציק להם, חשוב שהם ירגישו שאנחנו מקשיבות.

הקשבה צריכה להיות הקשבה מלאה. בלי לדבר באמצע. בלי לתת פרשנות לדברים שהם אומרים ובלי לשפוט.

פשוט לשתוק בזמן שהילד מדבר.

בזמן שהילד מדבר, לא לחשוב: "מה יהיה הדבר שאני אגיד שיחנך אותו, שילמד אותו לקח, שיתן לו שיעור לחיים?"

לא לחשוב: "מה אני אגיד שיעזור לו, שיגרום לו להרגיש יותר טוב, שירגיע אותו כדי שלי יהיה שקט?" וכמובן לא לחשוב על דברים אחרים שיש לנו לעשות.

לחשוב על מה שהילד אומר. להקשיב לכל המילים עד הסוף, להקשיב לטון הדיבור, מתי הוא מתרגש יותר, מתי הוא מתרגז יותר ומתי הוא רגוע יותר. להיות נוכחת בשיחה.

אם תקשיבו היטב לילד שלכם שמספר לכם מה מציק לו, תראו שאתן תגידו לו בסוף את הדבר הטוב ביותר. כי זה יבוא לכם באמת מהלב.

נחזור לילדה שבאה לאמא שלה בוכה כי היא קיבלה מכה.

"אמא, קיבלתי מכה" היא אמרה לה בבכי.

"איפה את רוצה שאני אתן לך נשיקה?" תפסה אותה האמא "פה? (התכופפה לרגל) פה? (התקרבה אל היד)"

"אמא, אני עליתי על…" הילדה מנסה לספר מה קרה לה.

"איפה את רוצה את הנשיקה?" האמא קוטעת את דבריה "פה? פה?".

"אני נפל…" הילדה שוב מנסה.

האם שוב קוטעת את דבריה בקטע המצחיק אותו המציאה עבור בתה. קטע בידורי שישכיח ממנה את הכאב, את מה שקרה, שיטאטא את הכאב אל מתחת לשטיח, אל מעמקי ההדחקה. 

נכון שנפילה בגן השעשועים היא דבר שגרתי, וסביר להניח שלילדה לא תיגרם שום טראומה. אבל הזיכרון של עצמה מנסה לדבר, ושל אמא שלא מקשיבה וקוטעת את דבריה יחרט בליבה, או יותר נכון בתת המודע, יחד עם כאב הנפילה.

היא אולי צחקה בסופו של דבר ממה שהאם עשתה, אבל את השיעור שלה, שאמא לא מקשיבה, אין ספק שהיא הפנימה.

אני באמת שלא כותבת את זה מתוך שיפוטיות. כמו שכתבתי קודם, את הטעות של האם אני בטוחה שגם אני עושה לפעמים.

אתמול זה הוצב מולי כמו מראה, ואני שמחה שראיתי את המראה, כדי שאלמד להשתפר ולהקשיב הקשבה מלאה לילדי.