פעם היה זוג נשוי שגר באיזור ההררי של ספרד. הם גרו בבית צנוע בקצה של כביש ראשי עמוס. היו להם שתי בנות שהיו תאומות זהות.
כשגדלו התאומות, הן היו ילדות שהתנהגו מאד יפה. הן אף פעם לא רבו או התווכחו. הן היו מאד מאושרות ביחד ושנאו להיפרד האחת מהשניה.
יום אחד האמא היתה צריכה ללכת למכולת לקנות לחם וחלב. היא לא רצתה לעזוב את הבנות לבד אז היא לקחה אותן איתה. היא אחזה בידיהן של בנותיה והעבירה אותן בכביש הסואן.
לרוע המזל, האמא שכחה להסתכל לשני הכיוונים בשעה שחצתה את הכביש. שנייה לפני שהגיעו אל הצד השני של הכביש. שמעה האם צרחה איומה ורעש של התרסקות כשהידיים הקטנות של בנותיה נשמטו מידיה.
כשהאמא הסתכלה אחורה היא התחילה לצעוק בהיסטריה והתמוטטה. משאית ענקית פגעה בשתי בנותיה. כל הכביש היה מלא בדם של שתי התאומות.
האמא התחילה לבכות ולהתייפח בקולי קולות. היא לא יכלה להוריד את מבטה מפסי הדם האדומים שעל הכביש, מה שנשאר משתי בנותיה.
בהלוויה ניסה האב לנחם את אשתו אבל אי אפשר היה לנחם אותה. שוב ושוב היא זעקה: "זה קרה באשמתי! זה קרה באשמתי!".
ארבע שנים לאחר מכן, בני הזוג עדיין גרו ביחד בבית שבו מתו הבנות. האישה נכנסה שוב להריון. הזוג היה מופתע מאד כשהרופא אמר להם שיש להם עוד פעם תאומות.
ההורים שמחו כשזוג התאומות החדשות נולד. הארוע המשמח הזה גרם לאמא לשכוח את הטרגדיה שקרתה בעבר.
כשהתאומות גדלו נזהרו ההורים מאד מלהזכיר את הילדות הקודמות. הם התנהגו כאילו אלה הילדות היחידות שאי פעם היו להם.
יום אחד שיחקו שתי הבנות בחצר הבית. האמא יצאה החוצה ואמרה להן לבוא איתה למכולת. כשהן עמדו על המדרכה האמא לקחה את ידיהן של בנותיה והחזיקה אותן בחוזקה.
פתאום, כשהן התחילו לעבור את הכביש, הבנות התחילו להיאבק באמן ולנסות להשתחרר מאחיזתה.
"לא אמא! אל תחזיקי אותנו!" הן צעקו "אנחנו לא רוצות למות שוב!"
כשגדלו התאומות, הן היו ילדות שהתנהגו מאד יפה. הן אף פעם לא רבו או התווכחו. הן היו מאד מאושרות ביחד ושנאו להיפרד האחת מהשניה.
יום אחד האמא היתה צריכה ללכת למכולת לקנות לחם וחלב. היא לא רצתה לעזוב את הבנות לבד אז היא לקחה אותן איתה. היא אחזה בידיהן של בנותיה והעבירה אותן בכביש הסואן.
לרוע המזל, האמא שכחה להסתכל לשני הכיוונים בשעה שחצתה את הכביש. שנייה לפני שהגיעו אל הצד השני של הכביש. שמעה האם צרחה איומה ורעש של התרסקות כשהידיים הקטנות של בנותיה נשמטו מידיה.
כשהאמא הסתכלה אחורה היא התחילה לצעוק בהיסטריה והתמוטטה. משאית ענקית פגעה בשתי בנותיה. כל הכביש היה מלא בדם של שתי התאומות.
האמא התחילה לבכות ולהתייפח בקולי קולות. היא לא יכלה להוריד את מבטה מפסי הדם האדומים שעל הכביש, מה שנשאר משתי בנותיה.
בהלוויה ניסה האב לנחם את אשתו אבל אי אפשר היה לנחם אותה. שוב ושוב היא זעקה: "זה קרה באשמתי! זה קרה באשמתי!".
ארבע שנים לאחר מכן, בני הזוג עדיין גרו ביחד בבית שבו מתו הבנות. האישה נכנסה שוב להריון. הזוג היה מופתע מאד כשהרופא אמר להם שיש להם עוד פעם תאומות.
ההורים שמחו כשזוג התאומות החדשות נולד. הארוע המשמח הזה גרם לאמא לשכוח את הטרגדיה שקרתה בעבר.
כשהתאומות גדלו נזהרו ההורים מאד מלהזכיר את הילדות הקודמות. הם התנהגו כאילו אלה הילדות היחידות שאי פעם היו להם.
יום אחד שיחקו שתי הבנות בחצר הבית. האמא יצאה החוצה ואמרה להן לבוא איתה למכולת. כשהן עמדו על המדרכה האמא לקחה את ידיהן של בנותיה והחזיקה אותן בחוזקה.
פתאום, כשהן התחילו לעבור את הכביש, הבנות התחילו להיאבק באמן ולנסות להשתחרר מאחיזתה.
"לא אמא! אל תחזיקי אותנו!" הן צעקו "אנחנו לא רוצות למות שוב!"
0 תגובות