לרגל חגיגות בוא המלך לבירה חגגה החצר המלכותית בקול רם. בחדר החגיגה קיבל המלך מתנות והקרבות מנתיניו. כל המתנות היו בעלות ערך רב: כלי נשק מעוטרים עשירים, גביעי כסף ובדים יקרים רקומים בזהב.
כשהתור של נותני המתנות הגיעה לסיומו, הופיעה איכרה זקנה וענייה. היא הלכה בכבדות, צולעת ונשענה על מקל סבא.
בשתיקה, היא הוציאה מתנה עטופה בזהירות בבד מתוך סל נצרים. פרץ צחוק נשמע בקהל כשהזקנה הניחה כדור צמר לבן לרגליו של המלך. היא השיגה אותו משני הכבשים שלה - כל הרכוש שהיה לה- והקדישה לטוויית החוטים את ערבי החורף הארוכים.
בלי לומר מילה, השתחווה המלך בכבוד. כשיצאה הזקנה אט אט מהחדר, עיניה דמעו, והמלך סימן להתחיל את החגיגה.
הזקנה נאבקה במסע הלילי לעבר הבקתה שבה גרה ביערות הממלכה. כשהגיעה וראתה את ביתה, היא נבהלה. הבקתה שלה הוקפה על ידי חיילי המלך. הם הקיפו את הבית ביתדות עץ וביניהם מתחו חוט צמר לבן.
"אלוהים אדירים" נאנחה בפחד "המתנה שלי פגעה במלך ... עכשיו השומרים עוצרים אותי והם יכניסו אותי לכלא"
כשראה אותה מפקד הצבא, הוא התכופף ואמר בנימוס: "גברתי, על פי צו המלך הטוב שלנו, הקרקע שחוט הצמר שלך יוכל להקיף, מעכשיו שייכת לך" היקף האחוזה החדשה שלך זהה לאורך הצמר בכדור.
הזקנה קיבלה את אותה המידה שהיא נתנה. אנחנו מצפים להרבה ומפחדים לתת.
שני נזירים טיפחו ורדים. האחד היה שקוע בבחינת היופי והריח של הוורדים שלו. השני חתך את הוורדים הכי יפים והעניק אותם לעוברים ושבים.
"מה אתה עושה?" נזף הנזיר הראשון בשני "איך אתה יכול לשלול מעצמך את שמחת הריח של הוורדים שלך?"
"ורדים משאירים הכי הרבה ניחוח על הידיים של זה שנותן אותם לאחרים" השיב השני בפשטות.
* מתורגם מפולנית, מחבר לא ידוע
0 תגובות