חפש באתר

וידוי: למה אני לא יכולה להיות בחיים כמו שאני בקנדי קראש?

נכון לרגע זה אני תקועה ברמה 197 בקנדי קראש.
הרגשתי צורך מצד אחד להשוויץ, אך מצד שני עוד כמה חודשים אני בטח ארגיש נבוכה מכך. כי בעצם להגיע לרמה גבוהה יחסית במשחק מחשב זאת לא גאווה, אלא בושה שלא מצאתי משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלי.
האמת שאני כבר לא נהנית לשחק, אלא משחקת בלי סיבה ברורה, כי אם כבר אני יושבת מול המחשב או מחכה למשהו עם האייפון, אז אני פשוט נמשכת להורג הזמן הזה.
מה שמוזר זה שכשאני נתקעת בשלב כלשהו, אני אומרת לעצמי דברים כאלה מעודדים ומעוררי מוטיבציה, אני מתמלאת בנחישות לעבור את השלב, לא נרתעת מהכשלונות החוזרים ולא מרימה ידיים.
אז למה בחיים אני לא כזאת?
למה בחיים כשאני נתקלת במכשולים אני ישר מוותרת?
למה אני לא כל כך נחושה להצליח בכל דבר כמו בקנדי קראש?
מה יש במעבר של השלבים של הקנדי קראש כל כך טוב וחשוב שאני מנסה שוב ושוב?
למה כל שלב אני מנסה לפצח, להבין מה צריך לעשות כדי לעבור אותו ומשקיעה כל כך הרבה מחשבה ואנרגיה, כשבאנרגיה הזאת יכולתי להשתמש כדי ללמוד משהו חדש, אולי אפילו להמציא משהו חדש, כמו פלסטר לקצות האצבעות. 
זה גם ממש לא מעניין אותי יותר. אני משחקת ומשתעממת.
שלשום ישבתי בתחנת הרכבת ושיחקתי בזמן שחיכיתי לרכבת. לידי ישבה עוד מישהי וגם היא שיחקה. זה בטח היה מצחיק אם מישהו היה מצלם את זה.
בקיצור- קנדי קראש הוא התמכרות סתמית ומיותרת. טוב, עברו 3:28 דקות ושוב יש לי חיים אז אני יכולה לחזור לשחק- ביי!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה