לפני שאני מתחילה את הרשומה, אני חייבת להתוודות.
אני ממש לא טיפוס רומנטי. לא אוהבת ביטויים רומנטיים נדושים כמו פיקניק לאור השקיעה על חוף הים עם בגט מלא בחול וכוס יין שאי אפשר להניח על משטח ישר בלי שהיא תיפול, אין לי סבלנות לכאלה שמסתכלים לי בעיניים במשך שעה בלי למצמץ כדי לנשק אותי וזר פרחים בעבודה סתם מביך אותי וגורם לי להיות כל היום מושא להצקות מצד הקולגות הרכלניות שלי.
אבל את המחוות של שי אהבתי. אהבתי יותר מדי עד שנכוויתי. ואין דבר רומנטי יותר מלב שבור.
שי לא התאמץ להיות רומנטי במיוחד, כך שכל דבר שהוא עשה בשבילי היה הכי רומנטי שאפשר.
למשל כשהוא בא אלי בגשם השוטף, כשהוא רטוב מכף רגל ועד ראש, כי המטריה שלו נשברה עוד בתחילת הדרך, ורק ביקש להיכנס אלי הביתה, "לא צריך תנור ולא מזגן, מספיק לי להיות לידך כדי להתחמם" הוא אמר.
כשהייתי חולה הוא בא אלי והכין לי מרק. המרק היה מלוח מדי והוא אמר לי שזה בגלל שהטבח מאוהב.
כשהיה לי יום הולדת, הוא קטף לי פרחים מהגינה. כשהוא בא אלי הביתה שמעתי צעקות ומישהו רץ אחריו בצעדים כבדים במדרגות. הכנסתי אותו וסגרתי מייד את הדלת. מסתבר שזאת היתה השכנה הבלבוסטה המשוגעת מלמעלה שתפסה אותו קוטף את הפרחים היקרים שיום קודם שתל הגנן מכספי ועד הבית.
הוא אהב לנגן בגיטרה והיה שר לי שירים. שיר אחד שניגן ושר, על שמי, אפילו הגיע ליוטיוב וזכה ל-1632 צפיות עד לרגע זה.
היינו ביחד ארבעה חודשים, אני ושי.
יום אחד חברה שלו לשעבר חזרה לארץ מהלימודים שלה בחו"ל ונזכרה שהיא רוצה את הטלויזיה שלה, שהיתה בבית של שי, בחזרה.
היא באה אליו בדיוק כשהייתי אצלו. ואת ההבעה שהיתה על פניו לא אשכח לעולם. אם חשבתי שהוא מאוהב בי, אז עליה הוא היה מטורף. אם הוא היה יכול הוא היה נופל לרגליה, מחבק ומנשק אותן.
מאותו יום התרחקנו. הוא הפסיק להתקשר אלי והתחמק ממני.
אחרי כמה שבועות ראיתי את שניהם הולכים ביחד ברחוב, שלובים יד ביד.
עקבתי אחריהם וראיתי אותם נכנסים לחנות תכשיטים. התחבאתי בתוך האוטו והצצתי לתוך החנות. ראיתי אותה מודדת טבעות.
כנראה ששי ידע גם להיות רומנטי בדרכים המקובלות.
לא זכיתי ללכת עם שי יד ביד לאור השקיעה, אבל כשאני שומעת שיר אהבה שקט, עוברת בי הרגשה נעימה של זיכרון רומנטי עצוב שצובט בלב, וזה הכי רומנטי בעולם.
0 תגובות