הבוקר לפני שיצאתי מהבית הסתכלתי במראה לבחון את עצמי, כמו שכולנו עושים לפני שאנחנו יוצאים מהבית.
לא היתה שום הפתעה במראה, לא לרעה ולא לטובה. המראה הרגיל שלי, הראש נוטה קצת למטה, המבט האשם על הפנים, הכתפיים שמוטות ובקיצור, שידור של מסכנות, דיכאון, החיים קשים וכבדים על הכתפיים שלי.
לא יודעת איך הופיעה לי ההברקה הזאת, אבל בהרף עין החלטתי לשנות.
יישרתי כתפיים, זקפתי ראש וחייכתי לעצמי במראה: "הי, את בסדר, את יותר מבסדר!"
תוך שניות נראיתי הרבה יותר טוב. נראיתי מדליקה, כייפית, וגם הרבה יותר יפה.
פתאום הבנתי מה שלא הבנתי עד עכשיו וחבל, שאין שום סיבה שאני אסתובב בעולם הזה עם כל רגשות האשמה והמסכנות, עם כל המחשבות האלה כל הזמן על כמה שאני לא בסדר. כל המחשבות והרגשות האלה השתקפו במראה שלי.
אני בסדר גמור. אני לא אשמה בשום דבר. אני מסתובבת בעולם הזה ותופסת את המקום שמגיע לי בדיוק כמו כולם.
לכל אחד יש חבילה. כל אחד מסתובב בעולם עם אמונות לא טובות שנטבעו בו בילדות.
התחושה הקבועה שלי היא שכועסים עלי. שכועסים עלי כי אני לא בסדר.
אז רגע לפני גיל 40 החלטתי להפסיק להתייחס למחשבות האלה.
אני בסדר. לא עשיתי רע לאף אחד ואם עשיתי, כנראה שהגיע לו.
אני לא אשמה בכלום, אני בסדר, אני טובה.
אם מישהו כן כועס עלי, שיכעס. הכעס הוא שלו והוא צריך להתמודד איתו.
אז זהו, רגע לפני גיל 40 החלטתי להפסיק עם רגשות האשמה, עם המחשבות על זה שאני לא בסדר ושכועסים עלי, אני זוקפת קומה, מחייכת ומישירה מבט למראה.
0 תגובות