להרבה סיפורים עם מוסר השכל יש גירסה הפוכה עם מוסר השכל שונה לגמרי.
למשל נתקלתי איפשהו ברשת החברתית בסיפור הבא שנקרא "העוגיות של סבתא":
ילד קטן ביקר אצל סבתו, בכה והתלונן בפניה כמה שהכל קשה לו, איך הכל לא מסתדר לו בחיים, הכל מתקלקל ונהרס לו, כועסים עליו בבית ובבית הספר, יש כמה אנשים חולים במשפחה, למה זה צריך להיות כך!?
הסבתא, שהיתה באמצע העבודות במטבח, ליטפה את ראשו, נישקה וחיבקה אותו בניסיון לנחמו.
"בא לך אולי משהו טעים לאכול?" שאלה אותו.
"בטח" - ענה לה.
"הנה קח לך, קצת שמן בישול"- אמרה הסבתא.
"איכס!" - אמר הנכד בעיקום פרצוף. "זה מגעיל!"
חשבה הסבתא ואמרה: "אז אולי, מה דעתך על כמה ביצים טריות? או אולי כוס קמח? אולי אתה מעדיף בעצם כפית אבקת אפיה?"
הילד שהתחיל להתעצבן אמר לסבתו: "סבתא, מה קרה לך. כל הדברים האלה מגעילים אחד אחד!"
ענתה לו סבתו: "נכון, לכל הדברים האלה יש טעם נורא ואיום כל אחד בפני עצמו. אבל כשמערבבים אותם ביחד, ובכמויות הנכונות, יוצאות עוגיות מדהימות!"
הפסיקה הסבתא לרגע קל, לראות אם דבריה נקלטים, ואחר המשיכה: "גם אלוהים פועל בדיוק כך.
הרבה פעמים אנחנו תוהים מדוע הוא מעביר אותנו דרך ניסיונות וקשיים ומדוע בכלל הם מהווים חלק מן "התפריט" שהוא נותן לנו.
כאשר תבין את משל העוגיות, תבין גם שבסופו של דבר הכל מסתדר לטובה, והחיים יפים. צריך לראות את התמונה בכללותה, ולא רק מרכיב זה או אחר.
יש לך שמש, יש לך פרחים, יש לך ציוץ ציפורים, אתה מתעורר כל בוקר ונושם אויר מלוא ריאותיך.
יש לך בגד ללבוש ונעל לנעול, ואוכל לאכול, יש לך חברים, ויש לך משחקים. כך שאתה רואה, בסך הכל התמונה - היא יפה מאד!
כך נגמר הסיפור כשמוסר ההשכל שלו הוא שהחלקים של החיים אולי לא יפים, אבל כשמחברים אותם ביחד השלם הוא יפה וטוב.
מצד שני נזכרתי בסיפור של יוני והקובה משכונת חיים. יוני שונא לאכול קובה. אמא שלו נאנחת ומתעצבת כי איך זה שיוני לא אוהב קובה אם הוא אוהב את החומרים שממנה היא עשויה. היא קוראת לו ומראה לו איך היא מכינה קובה (בלי לגלות לו מה זה הולך להיות) . היא מראה לו את המרכיבים של הקובה שאותם הוא כן אוהב: סולת, בשר קצוץ, פטרוזיליה ופלפל. יוני מסתכל בסקרנות מה אמא שלו עושה עם המרכיבים האהובים עליו ומתלהב, אבל ברגע שהוא מזהה שזה הפך לקובה, הוא נמלט בצעקות אימה.
אז לאיזה מוסר השכל להאמין?
למשל נתקלתי איפשהו ברשת החברתית בסיפור הבא שנקרא "העוגיות של סבתא":
ילד קטן ביקר אצל סבתו, בכה והתלונן בפניה כמה שהכל קשה לו, איך הכל לא מסתדר לו בחיים, הכל מתקלקל ונהרס לו, כועסים עליו בבית ובבית הספר, יש כמה אנשים חולים במשפחה, למה זה צריך להיות כך!?
הסבתא, שהיתה באמצע העבודות במטבח, ליטפה את ראשו, נישקה וחיבקה אותו בניסיון לנחמו.
"בא לך אולי משהו טעים לאכול?" שאלה אותו.
"בטח" - ענה לה.
"הנה קח לך, קצת שמן בישול"- אמרה הסבתא.
"איכס!" - אמר הנכד בעיקום פרצוף. "זה מגעיל!"
חשבה הסבתא ואמרה: "אז אולי, מה דעתך על כמה ביצים טריות? או אולי כוס קמח? אולי אתה מעדיף בעצם כפית אבקת אפיה?"
הילד שהתחיל להתעצבן אמר לסבתו: "סבתא, מה קרה לך. כל הדברים האלה מגעילים אחד אחד!"
ענתה לו סבתו: "נכון, לכל הדברים האלה יש טעם נורא ואיום כל אחד בפני עצמו. אבל כשמערבבים אותם ביחד, ובכמויות הנכונות, יוצאות עוגיות מדהימות!"
הפסיקה הסבתא לרגע קל, לראות אם דבריה נקלטים, ואחר המשיכה: "גם אלוהים פועל בדיוק כך.
הרבה פעמים אנחנו תוהים מדוע הוא מעביר אותנו דרך ניסיונות וקשיים ומדוע בכלל הם מהווים חלק מן "התפריט" שהוא נותן לנו.
כאשר תבין את משל העוגיות, תבין גם שבסופו של דבר הכל מסתדר לטובה, והחיים יפים. צריך לראות את התמונה בכללותה, ולא רק מרכיב זה או אחר.
יש לך שמש, יש לך פרחים, יש לך ציוץ ציפורים, אתה מתעורר כל בוקר ונושם אויר מלוא ריאותיך.
יש לך בגד ללבוש ונעל לנעול, ואוכל לאכול, יש לך חברים, ויש לך משחקים. כך שאתה רואה, בסך הכל התמונה - היא יפה מאד!
כך נגמר הסיפור כשמוסר ההשכל שלו הוא שהחלקים של החיים אולי לא יפים, אבל כשמחברים אותם ביחד השלם הוא יפה וטוב.
מצד שני נזכרתי בסיפור של יוני והקובה משכונת חיים. יוני שונא לאכול קובה. אמא שלו נאנחת ומתעצבת כי איך זה שיוני לא אוהב קובה אם הוא אוהב את החומרים שממנה היא עשויה. היא קוראת לו ומראה לו איך היא מכינה קובה (בלי לגלות לו מה זה הולך להיות) . היא מראה לו את המרכיבים של הקובה שאותם הוא כן אוהב: סולת, בשר קצוץ, פטרוזיליה ופלפל. יוני מסתכל בסקרנות מה אמא שלו עושה עם המרכיבים האהובים עליו ומתלהב, אבל ברגע שהוא מזהה שזה הפך לקובה, הוא נמלט בצעקות אימה.
זהו סיפור הפוך לגמרי שבו החלקים היפים יצרו שלם שלא היה לטעמו של יוני.
אז לאיזה מוסר השכל להאמין?
0 תגובות