יום אחד נסעתי לקחת את חבר שלי שחזר מחו"ל משדה התעופה. בזמן שהייתי שם, עברה עלי אחת החוויות משנות החיים שלפעמים מדברים עליהן, מסוג החוויות שקורות באופן בלתי צפוי ומשנות לך את דרך החשיבה שאתה רגיל אליה כל החיים.
זה קרה בזמן שעמדתי באולם קבלת החוזרים מחו"ל, מנסה לאתר את החבר שלי בין כל הנוסעים. ראיתי פתאום איש אחד עם שתי מזוודות בא לכיוון שלי כדי לפגוש את משפחתו שעמדה לידי.
קודם כל הוא התכופף אל הילד הצעיר (שנראה בן שש שנים) וחיבק אותו חיבוק ארוך. הוא הניח את החפצים שלו, נתן לו חיבוק ארוך ואוהב, הסתכל עליו ואמר לו: "כל כך טוב לראות אותך בן. התגעגעתי אליך כל כך!". הבן חייך בביישנות ואמר לו: "גם אני אבא!".
אחר כך הוא נעמד ישר, הסתכל על הבן הגדול יותר (אולי בן תשע או עשר), שם את ידיו על כתפיו ואמר לו: "ואו אתה נהיית גבר צעיר! גם אותך אני אוהב מאד" ונתן לו חיבוק ארוך ארוך.
בכל הזמן הזה, האמא החזיקה תינוקת מתוקה בת שנה או שנה וחצי על הידיים. התינוקת רצתה ללכת אל אבא שלה שיחזיק אותה גם. היא הושיטה לו את הידיים. האבא לקח אותה על הידיים בעדינות מהאמא, נישק את כל הפנים שלה ואמר לה בעליזות: "היי תינוקת!". התינוקת הניחה את ראשה על כתפיו וחיבקה אותו.
אחרי כמה דקות, הוא מסר את בתו התינוקת לבן הגדול והכריז: "שמרתי את הטוב ביותר לסוף!". הוא התקרב לאשתו ונתן לה חיבוק גדול ונשיקה ארוכה, הלוהטת ביותר שראיתי אי פעם. הוא הביט בעיניה לכמה שניות ולאחר מכן אמר לה בשקט: "אני אוהב אותך כל כך!". הם הביטו אחד לשני בעיניים, בחיוכים קורנים גדולים ואחזו את שתי הידיים.
לרגע חשבתי שהם זוג טרי. אבל זה לא היה הגיוני כי הילדים שלהם היו גדולים. התפלאתי לראות את תצוגת האהבה הזאת והייתי שקוע בזה כל כך, שלא שמתי לב שהפה שלי אמר כאילו מעצמו: "ואו, כמה זמן אתם נשואים?"
"אנחנו ביחד 14 שנים" ענה האיש, עדיין מביט באהבה באשתו "ומתוך זה נשואים 12 שנים".
"ולכמה זמן נסעת?" שאלתי אותו, אחרי שראיתי שאין לו בעיה לשתף אותי במידע עליהם.
"יומיים שלמים" הוא ענה לי, עדיין מחייך באושר.
"יומיים שלמים?" שאלתי אותו. לפי הפגישה המחודשת שלו עם המשפחה היה נראה שהוא נסע לפחות לכמה שבועות או חודשים. הבעת הפנים ההמומה שלי כנראה הסגירה אותי. רציתי לצאת מהמצב המביך הזה ולהגיד משהו כדי לסיים את הפלישה שלי לחיים של המשפחה הנפלאה ואוהבת הזאת, אז אמרתי לו: "אני מקווה שגם הנישואים שלי יהיו מלאים בכל כך הרבה התלהבות אחרי 12 שנים".
האיש הפסיק פתאום לחייך. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר בקול תקיף שחדר לנשמתי: "אל תקווה... תחליט!"
ואז לחץ את ידי בחמימות והלך.
זה קרה בזמן שעמדתי באולם קבלת החוזרים מחו"ל, מנסה לאתר את החבר שלי בין כל הנוסעים. ראיתי פתאום איש אחד עם שתי מזוודות בא לכיוון שלי כדי לפגוש את משפחתו שעמדה לידי.
קודם כל הוא התכופף אל הילד הצעיר (שנראה בן שש שנים) וחיבק אותו חיבוק ארוך. הוא הניח את החפצים שלו, נתן לו חיבוק ארוך ואוהב, הסתכל עליו ואמר לו: "כל כך טוב לראות אותך בן. התגעגעתי אליך כל כך!". הבן חייך בביישנות ואמר לו: "גם אני אבא!".
אחר כך הוא נעמד ישר, הסתכל על הבן הגדול יותר (אולי בן תשע או עשר), שם את ידיו על כתפיו ואמר לו: "ואו אתה נהיית גבר צעיר! גם אותך אני אוהב מאד" ונתן לו חיבוק ארוך ארוך.
בכל הזמן הזה, האמא החזיקה תינוקת מתוקה בת שנה או שנה וחצי על הידיים. התינוקת רצתה ללכת אל אבא שלה שיחזיק אותה גם. היא הושיטה לו את הידיים. האבא לקח אותה על הידיים בעדינות מהאמא, נישק את כל הפנים שלה ואמר לה בעליזות: "היי תינוקת!". התינוקת הניחה את ראשה על כתפיו וחיבקה אותו.
אחרי כמה דקות, הוא מסר את בתו התינוקת לבן הגדול והכריז: "שמרתי את הטוב ביותר לסוף!". הוא התקרב לאשתו ונתן לה חיבוק גדול ונשיקה ארוכה, הלוהטת ביותר שראיתי אי פעם. הוא הביט בעיניה לכמה שניות ולאחר מכן אמר לה בשקט: "אני אוהב אותך כל כך!". הם הביטו אחד לשני בעיניים, בחיוכים קורנים גדולים ואחזו את שתי הידיים.
לרגע חשבתי שהם זוג טרי. אבל זה לא היה הגיוני כי הילדים שלהם היו גדולים. התפלאתי לראות את תצוגת האהבה הזאת והייתי שקוע בזה כל כך, שלא שמתי לב שהפה שלי אמר כאילו מעצמו: "ואו, כמה זמן אתם נשואים?"
"אנחנו ביחד 14 שנים" ענה האיש, עדיין מביט באהבה באשתו "ומתוך זה נשואים 12 שנים".
"ולכמה זמן נסעת?" שאלתי אותו, אחרי שראיתי שאין לו בעיה לשתף אותי במידע עליהם.
"יומיים שלמים" הוא ענה לי, עדיין מחייך באושר.
"יומיים שלמים?" שאלתי אותו. לפי הפגישה המחודשת שלו עם המשפחה היה נראה שהוא נסע לפחות לכמה שבועות או חודשים. הבעת הפנים ההמומה שלי כנראה הסגירה אותי. רציתי לצאת מהמצב המביך הזה ולהגיד משהו כדי לסיים את הפלישה שלי לחיים של המשפחה הנפלאה ואוהבת הזאת, אז אמרתי לו: "אני מקווה שגם הנישואים שלי יהיו מלאים בכל כך הרבה התלהבות אחרי 12 שנים".
האיש הפסיק פתאום לחייך. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר בקול תקיף שחדר לנשמתי: "אל תקווה... תחליט!"
ואז לחץ את ידי בחמימות והלך.
0 תגובות