בדרך כלל אני לא מאמינה בגורל או באמונות טפלות כלשהן אבל לפני שבועיים, אני בטוחה שמישהו צחק עלי שם מלמעלה.

בזמן שכתבתי את הפוסט הזה, על כמה שחשוב ללבוש מיגון כשרוכבים על רכב דו גלגלי, בעלי יצא לטיול על אופנועו.

היתה לי הרגשה מוזרה שיכול להיות שבזמן שאני כותבת, מבסוטה מעצמי, כאילו המצאתי את הגלגל, על כמה שהמיגון מונע פגיעות קשות, משהו קשה מתרחש. כמו לפתוח פה לשטן. ובאמת, בדיוק אחרי שסיימתי לכתוב ופרסמתי את הרשומה, בעלי התקשר אלי ואמר לי שהוא איבד את החברים שלו בטיול ושאין לו בקושי קליטה בטלפון הסלולרי.

משהו התחיל לנקר בי, מעין חשש על גבול חרדה קלה, אבל הרגעתי את עצמי שבעלי הוא ילד גדול ושהוא אלוף בהתמצאות בדרכים ושמקסימום אם הוא לא ימצא את החברים שלו הוא יחזור הביתה לבד בשלום. התחלתי לארגן את שתי הבנות שלנו כדי שניסע להורים שלי כדי שכמו שתכננו, מאוחר יותר בעלי יצטרף אלינו לשם.

כשהתחלנו לנסוע הטלפון פתאום צלצל. "ללי, התרסקתי" אמר לי בעלי בקול חלש.
"מה? איפה אתה? מה קרה?" עניתי בהיסטריה
"נפלתי עם האופנוע, אני שוכב כולי מרוסק פה בצד"
"הזמנת אמבולנס?" שאלתי אפילו שזה היה נראה לי חסר התחשבות. לא הייתי בטוחה שזה מה שאנשים פצועים צריכים לעשות בשביל עצמם. תמיד היה נראה לי שאנשים אחרים מזמינים את מד"א בשביל הנפגעים בתאונות הדרכים וזה קצת חוצפה שאני מצפה ממנו לעשות את זה בעצמו במצב שבו הוא נמצא.

"לא" הוא ענה בקול שהלך ונחלש.

אחרי שהוצאתי ממנו איפה הוא נמצא (בשולי כביש נידח בדרום) שאגתי שאני מתקשרת לאמבולנס וניתקתי לו. נדמה לי שהמילים האחרונות שלו היו שהוא עומד למות אבל אני הייתי פרקטית ולא נפרדתי ממנו לשלום.

התקשרתי למד"א וייללתי להם שבעלי נפצע. למזלנו הגדול הוא כן הצליח להתקשר ולהודיע להם לפני וכך הם ידעו איפה הוא נמצא ויכלו לאתר אותו לפי מיקום הטלפון שלו.

אחר כך הטלפון שלו לא היה זמין יותר.

החלטתי לנסוע עם הבנות להורים שלי כי לא ידעתי איך היום הזה יימשך. נסעתי כשהרגל שלי כל הדרך רועדת על הגז.

הייתי בטוחה שזה הסוף. זהו, אין לי יותר בעל. דמיינתי איך אני מדברת לשוטרים, שואלת איך הוא ומה קרה לו ומה יהיה ואיך הם עונים לי שזהו, אין יותר מה לעשות, הוא איננו, אין כלום יותר ואין דרך חזרה. אבל בכל זאת? הוא יבריא? איך נטפל בו? לא גיברת, הוא הלך, זהו, אין מה לעשות, זה נגמר.

הבת שלי הסתכלה עלי ושאלה למה אני בוכה.

אמרתי לה שאני סתם בוכה כי אני רגישה מדי. כי אפילו אם למישהו נשברת ציפורן אני מתחילה לבכות. אבא בסך הכל שבר את הרגל, כמו בתאונה הקודמת שלו והכל יהיה בסדר.

כדי לחזק את דבריי שמו פתאום בגלגל"צ את השיר "הכל יהיה בסדר" של מופע הארנבות של ד"ר קספר, שהפך מאז להמנון האישי שלי.

הגענו להורים שלי אחרי שעה שבה עדיין לא הצלחתי ליצור קשר עם בעלי. במד"א אמרו שייצרו איתי קשר ברגע שיגיעו אליו והם פאקינג לא יצרו איתי שום קשר.
כשנכנסנו להורים שלי, הבת שלי אמרה להם שאבא עשה תאונה קטנה עם האופנוע. גם אני ניסיתי להרגיע את האווירה ואמרתי שא' (בעלי) התקשר ואמר שהוא נפל אבל הוא נשמע טוב אז נראה לי שזה לא משהו רציני.

רק אחרי עוד עשרים דקות היה טלפון ממספר חסוי ומישהי ממד"א דיברה איתי.
"מצאנו אותו" היא אמרה לי בקול מרגיע ומעודד "הוא בהכרה, הכל בסדר, זה רק הרגל"

כמעט בכיתי מרוב הקלה. הלכתי לבת שלי שכבר הספיקה להתיישב מול המחשב ואמרתי לה: "הכל בסדר, אבא בסך הכל עוד פעם שבר את הרגל" ושתינו החלפנו חיוכים שכאילו אומרים: נו, עוד פעם השובב הזה חסר התקנה...

אחר כך התיישבנו לאכול ארוחת צהרים ואחר כך התקשרתי למגן דוד אדום באיזור באר שבע לבדוק לאן העבירו אותו ומה מצבו. אמרו לי שלא יודעים בדיוק מה מצבו אבל שהעבירו אותו במסוק לבי"ח סורוקה.

התקשרתי להורים שלו להודיע להם. הם הציעו שאני אבוא אליהם וניסע כולנו לבאר שבע (שעתיים נסיעה) ואכן כך היה.
בדרך אמרתי להם שנראה לי שזה רק משהו קטן ברגל והוא בטח ישוחרר היום. כשהגענו לסורוקה גילינו שהמצב הרבה יותר קשה....

המשך הסיפור                             רוצה  לקבל עדכונים מהאתר על המשך הסיפור או על דברים אחרים?

*מקור התמוה שבתפריט השמאלי:

Image: graur razvan ionut / FreeDigitalPhotos.net