אחרי הנסיעה הארוכה לדרום, הגענו אל בית החולים שם מצאנו את א', בעלי, שוכב על המיטה במחלקה האורטופדית. הוא נראה כמו מומיה, עטוף כמעט כולו בגבס. 

בגלל שהמקום היה כל כך רחוק, והבנות שלנו היו אצל ההורים שלי, היינו אצלו כמה שעות ועזבנו אותו שם, מבטיחים לבוא מחר.
לא היית מודעת למה שעבר עליו באותו לילה. אחר כך נודע לי שבלילות יש לו בנוסף לכאבים גם סיוטים ופלאשבקים מהתאונה.

למחרת באנו אליו שוב והעברנו אותו באמבולנס לבית חולים קרוב יותר למקום מגורינו.

עכשיו התחיל שלב א' בהחלמה מתאונת הדרכים- שלב בית החולים. 
בשביל הפצוע זה שלב קשה מאד. הכאבים האיומים וההרגשה של חוסר האונים, ההרגשה שאתה תלוי בצוות הרופאים והאחיות, שאתה לא יכול לרדת מהמיטה וללכת לשום מקום. איבוד שליטה טוטלי על כל החיים. אתה תלוי בחסדיהם של האחיות והרופאים. אתה יכול לקרוא לאחיות רק עם הלחצן שתלוי ליד המיטה שלך, שגם הוא עלול לפעמים ליפול ולהיעלם לך. 
הכאבים הם נוראיים וכל משככי הכאבים שאתה יכול לקחת לא תמיד עוזרים.

אבל אם אתה לא הפצוע אלא אישה שנשואה למישהו שנפצע (כמוני) התמונה בשבילך שונה לגמריי. לפחות בשלב א', שלב בית החולים.
אחרי שהמתח נרגע ומתברר שבעלך לא נמצא בסכנת חיים או נכות חס וחלילה, בית החולים הופך להיות הבית השני שלך.
עם כל הקושי והכאב על בן זוגך שסובל כל כך, יש לך גם כמה רווחים משניים.
את מוצאת לך מתנדבים שישמרו על הילדים השובבים שלך שבדרך כלל מוציאים אותך מדעתך (אין כמעט מי שיתנגד לכך בשעה שכזו) ורצה לבית החולים בכל הזדמנות שאפשר.
בית החולים הוא לא מקום כזה רע. יש קניון למטה עם בתי קפה, חנויות של מתנות ושוקולדים, בתי מרקחת וכל מה שאת צריכה.
צוות הרופאים כולל תמיד לפחות שלושה רופאים חתיכים שכל החלפת מבט איתם היא כמו תאונת פגע וברח.
ליד בית החולים יש עוד קניון או חנויות בגדים אז את הולכת לחדש את המלתחה שלך כי לא יפה לבוא לבית חולים עם סמרטוטים. לפי דעתי בעלי חנויות הבגדים צריכים לתת כמה אחוזים לרופאים החתיכים. מגיע להם, לא?.

הטלפון שלך לא מפסיק לצלצל. את הופכת להיות מרכז העניינים. את הופכת להיות המקור הראשון לחדשות החמות בנושא בעלך. כולם מציעים עזרה, מרחמים עלייך, מחבקים אותך ונותנים לך מילים טובות. 

אם עד התאונה היו לך כל מיני צרות קטנות ומטרידות, עכשיו הכל נראה קטן ולא חשוב. כל הבעיות האחרות נדחקות הצידה ואת מתמסרת לטיפול בבעלך שכולל ריקון בקבוק השתן והצקה לאחיות.

לא כל כך נעים להודות שהמצב עבורך, כאישה הנשואה לגבר שנפצע בתאונה, הוא לא כל כך גרוע כמו שכולם חושבים.

כשאת עוברת בבוקר בדרך לבית החולים כמה חבר'ה דתיים צועקים לך "צדיקה" ומצפים שתתרמי להם כמה שקלים.
את מתכווצת קצת, לא נעים לך להודות שאת לא מרגישה כל כך צדיקה אבל את לא יכולה לתרום כי בזבזת כבר כל כך הרבה כסף בארומה ובקניון הסמוך.

ואז אחרי כמה ימים, פתאום נגמר שלב בית החולים ומודיעים לכם שאתם משתחררים. פתאום בבוקר אחד, מודיעים לכם שבית החולים לא רוצה אתכם יותר. אתם יכולים לבחור אם ללכת הביתה או לשיקום, אבל הפינוק של בית החולים נגמר. זה קצת כמו לקבל בעיטה בתחת או פטיש על הראש. פתאום הרגשה של חוסר ודאות. לאן ממשיכים מכאן? מה יהיה? מי יטפל בנו באופן כל כך צמוד כמו שהיה עד עכשיו?


לכתבה הבאה               לכתבה הקודמת                רוצה לקבל עדכונים מהאתר באי מייל?