ברירת-מחדל  |  

חיפוש באתר:
Custom Search
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



עיקבו אחרינו ב-Pinterest
 



לכיתה שלי,

אני מתארת לעצמי שאתם אנשים טובים היום.
עם חלק ממכם למדתי 6 שנים ועם חלק פחות. 

כמה שאני מפשפשת בזיכרון- אין לי שום זיכרון טוב איתכם!
כל מה שאני זוכרת זה מכות, עלבונות, לעג או התעלמות.
אני לא מאשימה אף אחד. הייתם ילדותיים וגם אני.
השנים עברו וחשבתי אולי לתת צ'אנס, אולי דברים השתנו. אולי שווה להכיר אתכם מחדש.
יש כאלה שלהם היה יותר טוב בחטיבה ובתיכון. היפים יותר והבטוחים בעצמם יותר. אני לצערי הייתי לא זה ולא זה. 

אני לא יודעת אם אני רוצה להיפגש איתכם.
התעלמתם ממני אז- למה שתתייחסו אלי היום. 
אין לי קבלות להביא שיוכיחו שיצא ממני משהו מוצלח מאד בניגוד למה שציפיתם ממני. 
במקרה הטוב אני אספק לכם שורה אחת לשיחה בדרך הביתה- "ראית איך מיכל השמינה?". 

אבל בעצם, האם לא כולנו ככה?
נראה לי שרובנו היינו מפוחדים ומתוסכלים בתקופה הזאת.
לכל אחד יש את המטען השלילי- של רגשי נחיתות, את ההרגשה שלא התייחסו מספיק, שצחקו, שזלזלו ופגעו.
בסופו של דבר, כשניפגש, כל אחד ישמח לקראת כמה מהאנשים ולקראת אחרים ישמח פחות. אי אפשר לאהוב או לשנוא את כולם במידה שווה. כל אחד ימדוד אחרים ויימדד בעצמו. 
כל אחד יהיה שורה בתוך שיחה בדרך של מישהו הביתה. יהיו כאלה שיגידו עליהם דברים טובים ויהיו כאלה שיגידו עליהם דברים רעים. ויהיו כאלה שיעוררו ויכוח.
אז אני כן אבוא לפגישת מחזור. מקווה שהצחוק יהיה רב מהכאב, שהאהבה רבה מהשנאה, שהביטחון יסלק את הבושה מפעם.

ואם לא- אז לפחות שיהיה אלכוהול.


מיכל ו.
19/8/17





     

עוד מכתבים שלא שלחתי:
 

אהבה

 

בית ספר

 

כסף

 

הורות



Go Back  Print  Send Page

פינת הילדים
 





הוספה למועדפים
  |  הפוך לעמוד הבית    |  תנאי השימוש באתר | מפת האתר  |  כתבו לנו  | 
כל הזכויות שמורות © לפרינטיים 2017