ברירת-מחדל  |  

חיפוש באתר:
Custom Search
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


 
 

עיקבו אחרינו ב-Pinterest
 
 
 

אומרים שכאשר אדם נופל אל מותו, כל חייו חולפים בהבזק לנגד עיניו. אז אומרים. אני, כל מה שמעסיק אותי כרגע הוא לנסות לחשב כמה שניות נותרו לי עד שאתרסק אל הקרקע.

שאלה מספר שלוש: "גוף נופל נפילה חופשית מגובה 400 מטר. מהירותו ההתחלתית היא אפס. כמה זמן ייקח לו להגיע לקרקע? התעלם מהשפעת חיכוך הגוף באוויר".
ישבתי בכיתה, מאמץ את מוחי בניסיון להיזכר בנוסחה אך ללא הועיל. כל מה שזכרתי הוא שתאוצת הכובד היא 9.81 מטרים לשניה בריבוע. גם את שתי השאלות הקודמות לא הצלחתי לפתור.

כזה הייתי, לא מקשיב בשיעורים, לא מכין שיעורי בית, לא מתכונן למבחנים. כך היה, עד שבסוף שנת הלימודים הראשונה בתיכון החלטתי שדי, אני לא ממשיך יותר. כל מה שעניין אותי הוא הליכה על חבל, וכבר הציעו לי להופיע תמורת תשלום, אז מה אני צריך מתימטיקה, פיזיקה, שלא לדבר על תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות. את מי כל זה מעניין?

וכעת ... פחד. לא סתם פחד. אימה! שנים, מאז היותי ילד קטן, לא חוויתי הרגשה כזאת. זיעה קרה מכסה את כל גופי.

לחשוב על כל חיי בכמה שניות שעוד נותרו לי לחיות? על מה בסך הכל יש לי לחשוב?
נולדתי לאם ואב משכילים ורחבי אופקים וגדלתי לצד אחיותיי ואחיי שהצטיינו בלימודיהם והמשיכו לאחר התיכון במסלול האקדמי כדרך ההורים. רק אני נשרתי בתיכון לאחר שהתקשיתי בלימודי המתמטיקה והפיזיקה ולא עניין אותי כלום מלבד הליכה על חבל.

התחלתי להתאמן בכך כתחביב עוד משחר ילדותי למגינת ליבם של הוריי, וכל נסיונותיהם להניא אותי מתעסוקה זו נכשלו. הייתי בטוח בעצמי ולא ידעתי פחד מה הוא. בנעוריי הרשמתי את חבריי כשעברתי בבטחה על חבל מתוח בין שני בניינים ללא אמצעי בטיחות. אהבתי את הריגוש, ההצלחה וההערצה שחשתי. יום-יום התאמנתי במשך שעות עד שהפכתי ללהטוטן מבוקש ומצאתי בעיסוקי מקור פרנסה מכובד ביותר.



מעת לעת התנדבתי גם להשתתף במופעי ראווה במסגרת אירועי התרמה למען מוסדות צדקה וכך קרה שהצעתי להלך על חבל שנמתח בגובה של כארבע מאות מטרים בין שני  גורדי שחקים במנהטן. לאחר היסוסים ודיונים קיבלה עיריית ניו יורק את הצעתי אך התנתה את הסכמתה לפעלול בכך שאתחייב לנקוט באמצעי  בטיחות נאותים. לקראת ההופעה נחסמה באופן זמני הכניסה לקטע הרחוב מעליו נמתח החבל והוצבה שמירה משטרתית למנוע מעבר של הולכי רגל וכלי רכב כלשהם עד גמר המופע.

בניגוד למוסכם החלטתי על דעת עצמי לא להשתמש באמצעי  בטיחות כלשהו בהיותי בטוח בעצמי לאור הניסיון הרב שרכשתי. אלא שלאחר צעדים אחדים הסיחה את דעתי המולה מתחתיי, כשמשאית פרצה את המחסום ועשתה את דרכה היישר מתחתיי. ואז, אולי כתוצאה מאובדן רגעי של הריכוז, איבדתי את שיווי המשקל. התנודדתי מצד לצד ולא הצלחתי לייצב את עצמי.

אני באוויר ואני מנסה להיזכר בנוסחה. אז ככה, המהירות הולכת וגוברת כך שבכל רגע בעת הנפילה היא שווה למכפלה של תאוצת הכובד בזמן שחלף מתחילת הנפילה. הגיוני, לא? יופי, עד כאן הכל ברור אבל איך לעזאזל ממשיכים מכאן? אני נופל כארבע מאות מטרים כשהמהירות גדלה מרגע לרגע לפי תאוצת הכובד, אז כמה זמן ייקח לי להשלים את הנפילה? בקיצור, כמה זמן נותר לי לחיות?
אני עוצם את עיניי. הגוף רטוב כולו מזיעה קרה. רטוב. דביק. מה זה הדביק הזה, דם? מה קורה, אני עדיין חי?
חושך.




לפתע אור. אני פוקח את עיניי.
"סוף סוף התעוררת! איך אתה מרגיש?" אחות בחלוק ירקרק מחייכת אליי. מאחוריה אנשים עם מקרופונים, כנראה עיתונאים, אחד עם מצלמה ענקית ושוטר במדים. לידה בחור צנום בסרבל כחול, מתבונן בי בעיניים פעורות.

"מה קורה, איפה אני?"
"התעלפת! היה לך מזל גדול, כמה שריטות וזהו!"
"אני לא מבין, איך יצאתי מזה חי?"
"תגיד תודה לבחור הזה. הוא הציל אותך!"
"אני לא מבין, מה, איך, מי אתה?"
"אני נהג המשאית. למזלך פרצתי את המחסום כי הייתי לחוץ להגיע בזמן לשדה התעופה. בגללך לא הגעתי, אבל ממילא כל הסחורה הלכה. מישהו יצטרך לשלם על כל הביצים השבורות".
"ביצים? מה ביצים, על מה אתה מדבר?"
"מה לא ברור? לא הרגשת? נחתת ישר על הביצים שהובלתי במשאית. אלפי ביצים בקרטונים, את כולן שברת, וגם את הברזנט קרעת. מזלך שנפלת בדיוק בין קשתות הברזל שתמכו בברזנט".

פתאום הכל התבהר לי.  מרחק הנפילה, הוא הגובה, מחושב לפי המהירות הממוצעת שהיא מחצית המהירות הסופית, מוכפלת בזמן הנפילה. המהירות הסופית מחושבת כאמור על ידי מכפלת תאוצת הכובד בזמן הנפילה. בקיצור, הגובה שווה למחצית תאוצת הכובד כפול ריבוע זמן הנפילה. אבל הזמן הוא הגורם הלא ידוע בעוד שידועים גובה הנפילה ותאוצת הכובד. כלומר, כדי לחשב את הזמן עלינו לחלק את הגובה בתאוצת הכובד, להכפיל את התוצאה בשתיים ולחשב את השורש הריבועי ממה שיוצא:
400 חלקי 9.81 כפול 2 שווה לקצת יותר מ-81 והשורש הריבועי הוא קצת יותר מ-9. בקיצור, זמן הנפילה מסתכם בכתשע שניות. מספיק זמן לסלפי, אבל לעזאזל! לא היה עליי סמארטפון!
כל כך פשוט! בגלל זה עפתי מהתיכון?
יותר בחיים לא תראו אותי אפילו מתקרב לחבל!




עוד סיפורים קצרים:
יש 2 עמודים
1  2   לעמוד הבא   


                       רוצה לקבל עדכונים מהאתר באימייל?



+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page

פינת הילדים
 





הוספה למועדפים
  |  הפוך לעמוד הבית    |  תנאי השימוש באתר | מפת האתר  |  כתבו לנו  | 
כל הזכויות שמורות © לפרינטיים 2017